משגבים בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

פסק דין

המשיב 1, שהינו בנק, (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערים וכנגד המשיבים הפורמאליים לתשלום יתרת חוב בחשבונות המערערים 1-2 בסך 3.528,621 ₪. המערערים 3-4, כמו גם המשיבים הפורמאליים, נתבעו מכח ערבותם לחובות המערערים.

המערערים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף ולחילופין – בקשת רשות להתגונן.

בבקשה למחיקה על הסף טענו המערערים, כי נכרת הסכם פשרה בינם לבין הבנק, לפיו יסולקו מלוא חובותיהם לבנק כנגד תשלום סך של 2.5 מיליון ₪, אותו שילמו לבנק, אולם האחרון מתכחש להסכם זה וטען כי מדובר בתשלום לצורך פדיון נכסים בלבד.

בבקשת הרשות להתגונן, העלו המערערים שתי טענות עיקריות המופנות כנגד הריבית שנתבעה מהם. האחת – כי הריבית החריגה בה חויב החשבון, מנוגדת לתקנת הציבור ולחוק חוזים אחידים תשמ"ג-1982. עוד טענו הם, כי במהלך השנים חויבו החשבונות בריביות חריגות ובעמלות בסך כולל משוער של כ-2 מיליון ₪. המערערים פנו לחברה כדי שתיתן חוו"ד מומחה בעניין זה והוגשה טיוטה ראשונית, אך לשם הכנת חוות דעת מלאה ומקיפה, יידרש הבנק להעביר לידיהם מסמכים ומידע בקשר עם החשבונות. המערערים שומרים על זכותם להגיש חוו"ד מומחה בעניין זה.

הרשם חגי ברנר שדן בבקשה, קבע, כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף משום שהמחלוקת אם מדובר בהסדר מחייב, אם לאו, היא שאלה עובדתית שמחייבת שמיעת ראיות.

לעניין זה טוען ב"כ המערערים בפני, כי הרשם שגה בכך שלא התייחס לתצהירים שבאו בפניו, כמו גם לאמור בטיעוניו של ב"כ הבנק, כי המדובר במחלוקת פשוטה, והכריע את שאלת מחיקת התביעה על הסף כבר בשלב זה.

אין מקום להתערב בהחלטתו של הרשם.

השאלה אם למחוק הליך על הסף אם לאו, היא שאלה שנתונה לשיקול דעתו של בית משפט קמא. עוד יש לומר לסוגיה זו, כי בית משפט ידחה תובענה על הסף רק כאשר ברור לו מעל לכל ספק, כי אין מקום לדון בשאלה העובדתית העומדת בפניו. הרשם שבדק את כתבי הטענות ושמע את טיעוני הצדדים, הגיע למסקנה כי לא זה השלב שניתן להכריע בבקשה והגיע למסקנה כי המדובר בשאלה עובדתית שמחייבת שמיעת ראיות.

מאחר והמדובר בשיקול דעת של בית המשפט, אין בית משפט שלערעור מתערב בו אלא אם כן הוא מוטעה באורח קיצוני ולא ניתן לומר כי הרשם ששקל את כל השיקולים הצריכים לעניין, שגה באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

עוד יש להוסיף, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בהכרעה של ערכאה דיונית שמשמעה להוסיף ולדון בעניין העומד בפניו.

דין הערעור ככל שהוא נוגע לטענה זו – להידחות איפוא.

הרשם נתן רשות להתגונן בטענה הראשונה לעניין חיובי הריבית.

באשר לטענה השנייה, לא ניתנה רשות להתגונן. הרשם קבע כי הטענה אינה מפורטת די צורכה, וחזר על ההלכה הנוהגת מימים ימימה, לפיה על מי שטוען לעניין ריבית שגויה, להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות, וכזאת לא נעשה כאן.

לאמיתו של דבר, טענה זו, המופיעה בסעיף 65 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, אינה מפורטת די צורכה. אין, ולא יכול להיות ויכוח, כי היה על המערערים להמציא חוות דעת המפרטת את מרכיבי הריבית החריגה הנטענת, והרי המצהיר אומר כי הם פנו למומחה כדי שיערוך חוות דעת כזו, אך לא היה סיפק בידם להמציאה משום שטרם התקבלו בידיהם כל מסמכי הבנק הדרושים לעריכת חוות הדעת.

התצהיר הוגש ביום 15/6/2009 ואילו הדיון בפני הרשם התקיים כתשעה חודשים לאחר מכן, קרי ביום 4/3/2010. לא נטען ולא הוכח מה עשו המערערים במהלך תשעת החודשים האמורים כדי לקדם את קבלת המסמכים הדרושים לצורך השלמת חוות הדעת ולמצער – לא הוכח לי כי הם פנו אל הבנק כדי לקבלם. במצב דברים זה, מן הראוי להביא את דבריו של המשנה לנשיא, כב' השופט שלמה לוין, בתיק בנק המזרחי המאוחד נ' או.פ.אר., לפיו החובה על בעל דין הטוען לריבית מופרזת, להוכיח את טענתו לפרטיה, אולם אם אין בידו מסמכים הדרושים לצורך פירוט טענתו, עליו לפנות מיד אל הבנק בדרישה לקבלת המסמכים ואם זה לא ייעתר לו, יקבל רשות להתגונן ובמסגרת קדם המשפט יוכל להגיש בקשה לגילוי מסמכים במסגרתה יוכל לקבל את המסמכים הדרושים לו.

לכאורה מן הראוי היה לאשר את החלטתו של הרשם אף בעניין טענת הריבית המופרזת.

יחד עם זאת, מאחר וממילא ניתנה רשות להתגונן בשתי טענות אחרות, ומן הסתם ייערך דיון עובדתי ממצה בתובענה, ומאחר שניתן לראות בטענה זו הגנה בדוחק רב, נראה לי, כי מן הראוי לאפשר למערערים להתגונן בטענה זו, תוך הפקדת סכום מסוים, ובתנאי שחוות דעת מפורטת תוגש עוד בטרם ייקבע קדם משפט ראשון בתיק.

אשר על כן, אני מקבלת את הערעור בחלקו. תינתן רשות להתגונן בטענה המפורטת בסעיף 65 סיפא לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, ובלבד שיופקד סכום של 300,000 ₪ כתנאי לרשות האמורה, וזאת תוך 60 יום מהיום, וכי חוות דעת מפורטת תוגש עד 30 יום לפני מועד הדיון בקדם המשפט הראשון. לא ימולאו שני התנאים במלואם ובמועדם, לא תותר הרשות להגן כמפורט בסעיף 65 סיפא לתצהיר האמור.

הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל – לפי תוצאות ההתדיינות בהליך העיקרי.